יתייצבו המנהלים בפני 

תאגידי הביטוח הם מתדיינים סדרתיים. עתותיהם בידיהם. כסף למימון משפטים לא חסר. עורכי דין ששים להתייצב לצדם בבית המשפט, גם תמורת סכומים מעליבים.

בנסיבות אלה, אין לתאגידי הביטוח כל בעיה לטחון עד דק כל מי שמעז לתבוע אותם. אין להם גם כל בעיה לאלץ את השופטים העמוסים להכריע במחלוקות קטנות וחסרות חשיבות.

אשר על כן, ישנם שופטים, הנוהגים לצוות על מנהלים בחברות ביטוח, לבוא ולהתייצב בפניהם. לרוב כדי לתת הסבר לסירוב עורך דינם לפשרה.

התקווה הנסתרת היא שהטרחה, בזבוז הזמן ויראת כבוד השופט ייפלו על אותו מנהל, ויביאו לקבלת הפשרה.

לפני כ- 7 שנים, קבע בית המשפט העליון, כי נוהג זה, שעל פיו מנהלים נקראים להתייצב בפני השופט, אינו תקין. פסק הדין ניתן במשפט שאינו קשור לביטוח, אולם ניתן היה ללמוד ממנה גזירה שווה לתחום הביטוח.

בקדם ערעור שנערך בבית-המשפט המחוזי בתל אביב, הציעה השופטת הילה גרסטל, כיום נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, הצעת פשרה מטעמה.

המערער, שלמה יובל, הסכים לפשרה. עורך דינה של חברת סיגנל טורס, המשיבה בערעור, הודיע כי מרשתו דוחה את הצעת הפשרה.

או אז ציוותה השופטת על מנכ"ל סיגנל טורס לבוא ולהתייצב בבית המשפט.

המנכ"ל לא התייצב. השופטת הטילה על סיגנל טורס הוצאות לטובת הצד השני וכן הוצאות לטובת אוצר מדינה.

על החלטה זו, פנתה סיגנל טורס בבקשת רשות ערעור, לבית המשפט העליון.

אכן, הסכימה השופטת דליה דורנר, לשופט יש סמכות לזמן גם בעל דין מיוצג לדיון מקדמי בבית המשפט. סמכות זו קבועה מפורשות בתקנה 445 לתקנות סדר הדין האזרחי. אולם, השופט רשאי לעשות שימוש בסמכות זו, רק כאשר נוכחותו האישית של בעל הדין עשויה לתרום לדיון. כאשר אין בזימונו של בעל הדין כדי להשיג תכלית זו, מן הדין להימנע מהפעלת הסמכות הקבועה בתקנה.

במקרה שלפניה, פסקה השופטת, עורך דינה של סיגנל טורס הודיע כי מרשתו אינה נענית להצעת הפשרה מטעם בית-המשפט. סירוב שכזה, כמוהו כסירוב אישי של בעל הדין, לו נכח באולם בית המשפט. לכן לא היה בזימונו האישי של המנכ"ל כדי לתרום תרומה של ממש לניהולו היעיל וההוגן של ההליך. בנסיבות אלה, מן הדין היה להסתפק בהודעתו של עורך הדין, כי מרשתו מבקשת לדחות את הפשרה ולא לזמן את המנכ"ל אישית.

כך נפסק לפני 7 שנים.

היום נושבת אולי רוח אחרת מבית המשפט העליון כלפי המנהלים המשקיפים אלינו מן הקומות הגבוהות של מגדלי תאגידי הביטוח.

ומעשה שהיה כך היה:

שושנה יסוביץ הגישה תביעה נגד חברת הביטוח כלל. התביעה נדחתה על ידי בית משפט השלום בראשון לציון. יסוביץ הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז.

במהלך דיון מקדמי בערעור, הציע השופט אילן שילה הצעת פשרה. עורך דינה של כלל התקשר טלפונית אל מנהלת מחלקת התביעות של כלל. זו הורתה לו להודיע לשופט כי היא דוחה את הצעת הפשרה.

השופט שילה דחה את הדיון בשבוע ימים והורה כי מנהלת מחלקת התביעות של כלל תתייצב לדיון שנקבע על מנת שתסביר לשופט את עמדתה.

מועד הדיון הנוסף הגיע ומנהלת מחלקת התביעות לא התייצבה. השופט שילה חייב את כלל לשלם הוצאות בסך 2,500 ש"ח ובתוספת מע"מ.

כלל לא הסכינה עם החלטת השופט שילה והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

זכותנו הייתה שלא להיעתר להצעת הפשרה של השופט, טען נציג כלל בפני השופט יורם דנציגר. לא היה מקום לזמן את מנהלת מחלקת התביעות רק על מנת לשכנע אותה להתפשר על זכויותיה של כלל.

אכן, קובע השופט דנציגר, צדקה השופטת דורנר כי יש להפעיל את הסמכות לזמן בעל דין לבית המשפט, כאשר נוכחותו האישית עשויה לתרום לדיון. אולם מי שיקבע כי נוכחותו דרושה לדיון הוא השופט המנהל את המשפט.

יש לכבד, הוסיף השופט דנציגר, את שיקול דעתו של השופט שילה אשר סבר כי זימון מנהלת מחלקת התביעות יתרום לדיון. מדובר בהחלטה שעניינה ניהול המשפט ודרכי הדיון. מסוג ההחלטות שבהן אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, אלא במקרים חריגים.

גם אין מקום, מוסיף השופט דנציגר, לבטל את ההוצאות שהושתו על כלל. היא עשתה דין לעצמה, ולא מילאה אחר החלטת השופט. לכן רשאי היה השופט לחייבה בהוצאות. מכל מקום, ערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות הנוגעות להוצאות משפט, אלא במקרים חריגים וכאן אין מדובר במקרה חריג.

מסמך מספר 712